על השפעת העיסוי
מתוך הספר עיר השמחה /דומיניק לאפייר

מארגרטה ובנדונה הניחו על שולחן הבדיקה את גופו חסר התנועה של ילד שדוף כבן חמש או שש. זרועותיו, רגליו, עיניו, ראשו, נראו חסרי חיים. ארתור לב לא יכול שלא לחשוב על " גופה קטנה ששמרה על טריותה". שם הילד היה סובאש והוא היה קורבן של שיתוק ילדים.
יום קודם הביאה אותו אימו אל מאקס. "קח אותו, אמרה לו בתחינה והבעת פניה קורעת לב.
"אינני יכולה לעשות למענו דבר." מאקס בדק אתת הילד והחזיר אותו לזרועות אימו. "הביאי אותו מחר. ניקח אותו אל אסטריד דיין."
סיפר ארתור לב : "ידיה של הגברת ההודית הזקנה חנו בעדינות על חזהו של הילד ועל ירכיו חסרות הבשר, ועיניה, פיה, גומות לחייה וכל קמטיה פרצו בחיוך לבבי. בעיני נראה כאילו חיוך זה מחדיר קרני לייזר לגוף החולה. עיניו זהרו, שיניו הקטנות הופיעו מבין שפתיו, פניו חסרות החיים הוארו מעט. לא האמנתי למראה עיני : גם הוא חייך." אחר כך פתחו ידיה של אסטריד בריקוד מעורר יראת כבוד. לאט ובשיטתיות מיששה את שריריו של סובאש, את גידיו, מנסה להבחין בין רקמות מתות לרקמות שאולי עוד יש בהן ניצוץ חיים.
"חשתי שאישה זו מחפשת במוחה ובליבה, ולא רק בידיה," המשיך האמריקני, "שהיא שבה ושואלת את עצמה שאלות. מדוע שריר פלוני משותק? משום שנותק הקשר בינו ובין מערכת העצבים, או מחמת תת-תזונה? מדוע אזור זה איבד כל תחושה? בקיצור, מה הן הסיבות האפשריות לכל פגע? שוב ושוב חדלו ידיה ממלאכתן לחפש את אצבעות אחת החניכות שלה ולהנחותן אל עיוות או אל שטח רגיש. אחר נתנה הסבר ארוך בבנגלית, וכל הנערות האזינו ביראת כבוד. החלק המופלא ביותר של ריפויה נתגלה רק לאחר המישוש. במשך מחצית השעה הבאה עיסוי כפות ידיה של אסטריד דיין, עדינות וקשות חליפות, את גופו של חולה הפוליו הקטן, הכריחו אותו להגיב, הציתו בו מחדש את האש שלכאורה כבתה. המחזה היה ממש מקסים. כל תנועה כמו אמרה לילד, "התעורר סובאש, הנע את
"!זרועותיך, רגליך, כפותיך. חייה, סובאש
הצללים שמאחורי ההודית קרסה אימו של סובאש ועקבה בעיניה אחר כל תנועה מתנועותיה. כמו כל השאר, גם שני האמריקאים עצרו את נשימתם. דבר לא נשמע בחדר מלבד שאון החיכוך הקל שהשמיעו ידיה של אסטריד דיין בעת שהחליקו על עורו הסדוק של החולה הקטן. שום נס לא יתחולל. איש לא ראה את הילד המשותק קופץ לפתע ורץ לזרועות אימו. אך מה שקרה, נותר בעיני הרופאים האמריקנים, האב והבן, בגדר תופעה שלא היססו לכנותה "יכולת רפואית יוצאת דופן." שכן "לפתע דומה היה שזעזועים מטלטלים את גוף הילד החולה. זרועו הימנית התעוררה ראשונה לחיים, אחר כך זרועו השמאלית. הראש, שזמן כה רב היה כמו מולחם בסנטרו לחזהו במצב שכיבה, התנועע קלות. בחיישנות ובחולשה שבו החיים אל גוף זה, שכבר דמה לגופה של מומיה. ברור היה שידיה של האישה ההודית הזקנה בסארי הלבן, הפיחו בדרך כל שהיא חיים במכונה ששבתה. הן העירו מחדש את מערכת העצבים, הכריחו אותה לשלוח דחפים בתוך המת החי הקטן. זו היתה רק ראשונה, וידעתי שארוכה הדרך להחלמה אף על פי כן, עיר איומה זו ששמה כלכתה לימדה .אותי את הלקח היפה ביותר בתחום התקווה שלמדתי בכל חיי